<h1>תמים דעים להראב"ד סימן רי"ז</h1>
<h2>דף ע.</h2>
כתב הרב ר' אברהם בר' יצחק ז"ל אב ב"ד על ענין הרשאה. והרב רבינו יעקב מרומרוג ז"ל כתב והא אמרי נהרדעי לא כתבי' אורכתא אמטלטלי דכפריה דמחזי כשיקרא וקיימא לן דלית הלכתא כנהרדעי דבין לא כפריה ובין כפריה כתבי' דלמחזי כשיקרא לא חיישינן ואף על גב דפרכינן מנהרדעי ומשני משום לתא דידיה פירוקא אחרינא הכי נמי פרכינן מדרב פפא מאשר' דדייני דכתיבא מקמי כו' בפ' האשה שנתרמלה (כ"א) ואוקמה מילא אוחרי משום לתא דידיה אף על גב דלית הלכתא הכי כדמוכח בפרק כל גט (כ"ו) דלשיקרא לא חיישינן. ולי אני אברהם בר' יצחק ז"ל הכותב מתחזי דמשום הכי כתבי' אורכתא שלא יהא כל אחד ואחד מוליך מעותיו של חבירו למדינת הים ויושב לו שם לכך עשו תקנה להחזיר ממון לבעליו שיוכל לעשות שליח ויוציא ממנו בעל כרחו ונהגו נמי האי תקנה אפי' היכא דכפריה שלא יתרגל אדם לכפור ממון חבירו כדי שלא יתננו לשלוחו ודמיא האי מלתא למאי דאמרי' בכתובות (פ"ח.) הנפרעת שלא בפניו דאפילו בבעל חוב תקינו רבנן שיהא נשבע ונוטל ול"ח לשובר כדאיתא בפ' שום היתומים (ערכין כ"ב:) שלא יהא כ"א ואחד הולך ונוטל מעותיו של חבירו ויושב לו למדינת הים ולכך נהגו לכתוב הרשאה אפי' בדכפריה דיכול להשביעו אי מודה מקצת הטענה הוא שאין יכול להפכה. או שאר שבועות של תורה כגון עד אחד וארבעה שומרים ודרבי חייא קמייתא. אבל אם המורשה תובעו וזה אמר פרעתי או אמר לא היו דברים מעולם מחייבים לנתבע שבועת היסת אם ירצה הנתבע לפטור עצמו בשבועת היסת מוטב ואם רוצה להפכה על בעל דינו זה המורשה אינו יכול לישבע במקום הבעל דין אלא בית דין של אותו מקום שידין המורשה עם הנתבע ישלחו כתבם לבית דין שבמקום הבעל דין ויחרימו עליו ואם נאמר על פי החרם שזה הנתבע חייב לו זה הממון ואחר כן יפרענו הנתבע למורשה זה. עד כאן כתב רבי אברהם ברבי יצחק ז"ל אב בית דין.
